<h1>סמ"ג לאוין סימן קמ"ח</h1>
<h2>דף כט:</h2>
כתוב בפרשת כי תשא (שמות ל"ד י"ב ט"ו) השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ [וגו'] וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו. וכשם שהזהירה תורה שלא לאכול מזבח עבודה זרה בכלל איסור זה שלא לשתות מיין שנתנסך לע"ז שזהו עיקר שמחתם בזבח ע"ז והכתוב משוה אותם בעונש שנאמר (דברים ל"ב ל"ח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. [ו]מאחר שאיסור זה משום ע"ז איסורו בכל שהו (ע"פ רמב"ם מאכ"א פי"א הל' ב' ע"ש) ואסור בהנאה שנאמר (תהלים ק"ו כ"ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה דגמרינן שם שם מעגלה ערופה כדאיתא בפרק אין מעמידין אף זבח ע"ז אסור בהנאה והיין בכלל כאשר ביארנו.
<h2>דף ל.</h2>
אין מתנסך לע"ז אלא יין שראוי להקריבו על גבי המזבח לפיכך לא גזרו במגעו של יין מבושל (ע"פ רמב"ם מאכ"א פי"א הל' ט') מדשתי ליה שמואל ואבלט (ע"ז ל' א') שהיה גוי, ויש לו גבול לאחר שהרתיח על האור (סימני סה"ת קנ"ו) קרוי מבושל. חומץ אף על פי שהתלמוד (ע"ז כ"ט ב') מתיר ליגע בו גוי מכל מקום לדידן אסור דאין אנו בקיאים בשיעור (חזוקו) [חוזקו] מתי קרוי חומץ ומתי קרוי יין (סימני סה"ת שם). ואמר רב יוסף (ע"ז ל"ב א') חומץ שכר של גוים אסור מפני שמערבים בהן שמרי יין, אמר רבא ומאוצר מותר שאם ערבו בו היה מסריח. וכן בוסר אסור לומר לגוי לסוחטו וליגע בו אחר שנסחט דאין אנו בקיאין בשיעורו מתי קרוי בוסר ומתי קרוי ענבים (סימני סה"ת שם) ויש שהיו רוצין לסמוך להיתר מדתנן במסכת שביעית (פ"ד מ"ח) הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה כו' הרי שנקרא ליחלוחית שבבוסר מים, מכל מקום אומר רבינו יעקב [ד]אין אנו בקיאים מתי קרוי מים ומתי קרוי יין, ופעם אחת היו כל היינות של שנה אחת בוסר ולא נתבשלו יפה וכי תאמר שלא נהג יין נסך באותה שנה (ע"ז כ"ט ב' תד"ה אי), ועוד ללשון שני שפירש רש"י (ד"ה ובשעת) בפרק כל הגט (גיטין ל"א א') משעת כניסת המים לבוסר בכל עניין אסור (ע"פ סה"ת שם). יין שנתנו בתבשיל או עם משקים אחרים ונגע בו קודם שהרתיח על האור מותר, וראייה מדתניא (ע"ז ל' א') ומייתי לה בפ"ק דחולין (ו' א') אלונתית כברייתא מותרת פירוש (רש"י) כברייתא שלקחה גוי מישראל עשוייה מיינו של ישראל, ואיזו היא אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון שהיוצאין מן המרחץ רגילין לשתותו כדי לצנן, ותניא נמי רישא בתוספתא (ע"ז פ"ה ה"ו) אלונתית של גוים אסורה מפני שתחילתו יין פירוש שתחילתו יין של גוי משמע הא תחילתו יין של ישראל אינו נאסר במגע גוי (ע"פ סה"ת סי' קנ"ז וסימנים ותד"ה אלונתית).
<h2>דף לא.</h2>
נכרי שקנה יין כשר מישראל ומחתימו הישראל חותם בתוך חותם כגון שמילא כל החבית חשוקים ועשה שולים כפולים משני צדדין ומוליכן הגוי למקום אחר למכור ופעמים מתאכסן בעיר שכולה גוים וגם הפתח נעול מותר בשתייה, דברייתא דמטהר יינו של נכרי בחצר אחרת אסור אף על פי שיש ביד ישראל מפתח וחותם (ע"ז ס"א ב') היינו דוקא כשעשה הגוי את היין מכרמיו ודרכו ישראל אבל קנה מישראל יין עשוי כיון שטורח כל כך לא טרח ומזייף (ס"א א' סוף תד"ה המטהר), ועוד התיר רבינו יעקב אפילו יינו של גוי מכרמיו שטהרו ישראל משום דברייתא לא אסרה אלא מפתח אחד או חותם אחד אבל חותם בתוך חותם מותר, דבפרק אין מעמידין (ל"א א') חזינא דאיכא חילוק בין חותם אחד לחותם בתוך חותם, ואם הגוי המוליך חביות של יין נתאכסן בעיר שכולה גוים והיה פתח פתוח לרשות הרבים אז מותר אפילו בחותם אחד, דמירתת מישראלים שעוברים שם לפעמים כעין שאומר שם דמירתת מרוכלים ישראל[ים] שעוברין שם לפעמים (ע"פ סה"ת סי' קפ"ג ע"ש).
<h2>דף לא:</h2>
יין שהוא של ישראל ושולחו ביד גוי בעיר אחרת ופעמים שלן בעיר שכולה גוים מותר אפילו בחותם אחד כרבי אל[י]עזר דאמר יין משתמר בחותם אחד ורב פסק כוותיה (ע"ז ל"א א') וגם בפרק בתרא (ס"ט ב') אמרינן האידנא קיימא לן כר' אל[י]עזר דלא חייש לזיופא (סה"ת סי' קפ"ד). אבל מצא החותם נשבר או המפתח נסתר היין אסור, ולא קשיא ממסכת טהרות פ"ח (מ"ד ע"ש) דשרי בטהרות [ו]כל שכן ביין נסך דתנן חבית שהניח[ה] מכוסה ומצא[ה] מגולה רבי מטמא וחכמים מטהרין שהגנבים נמלכו והלכו להם, דהתם מיירי ביוצא ונכנס ומחמת כן נמלכו והלכו להם (ע"פ סה"ת סוף סי' קפ"ב ע"ש). וכשהחותם שלם צריך שיכיר חותמו לבסוף לאחר (שהוא בא) [שהובא] כמו שמחלק שם בפרק אין מעמידין (ל"א ב' ובתו') בין מכיר חותמו לאין מכיר, או שמא די שישלח לישראל חבירו היאך החותם עשוי ובאיזה עניין וזה יודיע לגוי תחילה שישלח לישראל חבירו עניין החותם ואז מירתת [גוי] מלזייף, תדע שיש לחלק בזה שהרי רב עצמו אומר בסוף פרק אין מעמידין (ל"ט א') חבי"ת אסור[ין] בחותם אחד פירוש סימן חתיכת דג שאין בה סימן ובשר או יין או תכלת, חמפ"ג פירוש חלתית מורייס פת וגבינה מותרין בחותם אחד, ולפי זה קשה דרב אדרב שהרי פוסק רב כרבי אליעזר דאמר (שם ל"א א') יין משתמר בחותם אחד אלא ההיא דחבי"ת מדברת באין חוזר ורואהו לבסוף (שם תד"ה דאמר) וכן פירש לנו מורי רבי יהודה. אבל רבינו יעקב פירש דההיא דאין מעמידין (ל"ט א') מדברת בישראל חשוד שכך מדברת עניין ההלכה ההיא למעלה וישראל חשוד אינו ירא כל כך כמו הגוי, שסובר שיאמינוהו, אבל בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ג) משמע שבגוי מדבר (תו' שם). עוד אמר לנו מורי כי רבינו יצחק היה שותה מיין הבא בחביות שלנו ביד גוים ושולים כפולים רק בביתו היה מחמיר על זה. ופעם אחת לא היה לו יין ושלח לאלצוד"א [נ"א לאליבורא] ושמע שלא היו נזהרים יפה מניגוב ואע"פ כן שתה ממנו כל ימות הקיץ מפני שלא היה בריא ואחר כך צוה להכשיר את החבי[ו]ת. ונכון הדבר לסתום פי החבית בנעורת או בשום דבר ולתת עור על הסתימה קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציין על העור וחציין על דופני החבית שאם יגביה הגוי העור לא ידע ליישבו כבתחילה ועוד יתן חשוק אחד שקורין צירקוליי"ה בלעז סביב השולים במקום שמתחברין אל דופני החבית ולקבעו במסמרות מפני הנעורת התחובה שם סביב שלא יוציאם הגוי להוציא היין דרך שם ולתוחבה אחר כך אל מקומו הראשון ולכל הברזות לחותכן ולקבוע עליהן עור במסמרות או לקבוע עליהן נסרין במסמרות לכסות כל השולים והברזות (סה"ת סי' קפ"ד) וצריך שישלח הישראל כתבו מזה וגם יודיע לגוי היאך חתמו ובאיזה עניין (ע"פ סה"ת שם). יש מחמירין לאסור אפילו על ידי חותם על המגופה ועל הברזות ואפילו בהכרת חותם פן ינעוץ הגוי מסמר או חודו של סכין בין הנסרים ויוציא מעט יין והתלמוד שמתיר (ס"ט ב') זהו בחביותיהן שהיו של חרס שאין לחוש לכך (סה"ת שם) ואין להחמיר כל כך לחוש לזה (שם תד"ה מאי), ויש מקילין להתיר בחותם אחד בלא הכרת חותם וגם אין שולחין לחביריהן היאך עשוי וכשהמעשה בא בדיעבד אין לנו ראיה ברורה לאסור (ל"א ב' תד"ה השולח).
שכר של גוים אסור לשתות בבית הגוי משום גזירת חתנות דהא רב פפא (אפקא) [מפקו] ליה אבבא דחנותא ואם נתאכסן בבית הגוי מותר (ע"פ סה"ת סי' קנ"ח ע"ש ובסימנים), אבל דבש ושאר משקין מותרין אפילו בבית הגוי (סימני סה"ת שם), ומי תותים וכל משקין שיקרים יותר מיין (אוסרין) [אסורים] לשתות אם לא ראוהו ישראל כשמשכו גוי מן החבית שמא עירב בו יין להגדיל המדה אבל בחבית אין לחוש שמא עירבו בו יין שהרי היה מתקלקל, ואם היין יותר יקר מן המשקה אין לחוש שערבו [בו] יין להרשיע כדמוכח שם (ל"ד ב') גבי קיסתא דמוריסא בלומא קיסתא דחמרא בארבע לומי (ע"פ סה"ת סי' ק"ס).
יש דברים אחרים שאסרו אותם חכמים ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגוים שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות (לשון רמב"ם מאכ"א פי"ז הל' ט'), ואלו הן אסרו לשתות עמהן בבתיהם אפילו שכר של תמרים ושל שעורין כאשר בארנו למעלה (דף נ"ד ד' בד"ו), ואומר שם רב פפא כשהיה רוצה לשתות משכר הגוים היה מצוה להביאו לפתח החנות שלא יראה כשותה עם הגוים. ותניא בתוספתא דת"כ (ע"ז פ"ה ה"ו ומובא בגמרא מ' ב') יין תפוחים מן האוצר מותר היה נמכר בשוק אסור מפני שמזוייף פירוש מערבין בו יין, ונראה דווקא במקום שהיין יותר בזול מיין תפוחים אז צריך שיראה ישראל כשמושכין אותו מן החבית (ע"פ סימני סה"ת ק"ס). ואומר רבינו משה (שם הל' י"א) כי על יין תפוחים לא גזרו כי דבר שאינו מצוי הוא.
<h2>דף לג.</h2>
מתוך ההלכות שבפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ג א') למדנו דין נודות הגוים וקנקניהם שאם הם חדשים זפותים אסורין [ו]פירש רבינו משה (מאכ"א פי"א הל' י"ז ט"ו ע"ש ובכס"מ ולח"מ) שהתירן בהדחה בלבד, ואם הן ישנים זפותים מיישנן שנים עשר חדש או יחזירם לאור עד שיתרפה זפת שעליהן או יתן לתוכן מים שלשה ימים ומערה ומחליף מים אחרים כל מעת לעת, וישנים שאינם זפותים כמו כן מיישנן או מערן, שאין לחשוב אין מכניסו לקיום אלא כגון כוסות (ל"ג ב') או משפך (ע"ד ב') וכיוצא בהן [וכן גם פירש רבינו משה (שם הל' י"ז). מותר לקנות [קוש ויוסט] מן הגוים אם נראה לו לישראל שהן חדשות ולא נתן בהן הגוי יין מעולם, ואותן של ישראל ויש בהן יין משקה טופח ונגע בהן הגוי אסורין אם לא בעירוי או בהגעלה דומיא דנודות דאין מכניסין לקיום ובעי עירוי מיהו אם יש הפסד גדול כגון שמשך הרבה יין אין לאסור אם שכשכו המים תחילה או (שכשוך) [יבשין היו] כשמשך בהן יין דשמא נודות דווקא שהן מעור ובלעי טובא ובעי עירוי (סימני סה"ת קס"א)]. כתוב בספר התרומה (שם) שנודות וקנקנים של ישראל הזפותין ויש בהן יין ומשקה טופח עליהם ונגע בהן גוי צריכין לכתחילה עירוי או הגעלה ולא סגי בהדחה שפעמים שנשר הזפת ממקומו ויש בהן מקומות מליאות יין כמו מעצרתא דבי רב (ע"ז ע"ד ב') דפלי פלויי ומלי חמרא תותיה ואמר לא סגי בניגוב. אמנם אף בדיעבד קשה בעיני להתיר שהרי אומר שם (ל"ג א') לא שנא נודות ולא שנא קנקנים ולא שנא דידן ולא שנא דידהו במסקנא מיישנן או מערן או יחזירם לאור עד שיתרפה הזפת שעליהן. ומורי רבינו יהודה פירש בשם ר"ת (ל"ב ב' תד"ה כך) שנראה לו גירס(א)[ת] התוספתא (פ"ה ה"ד) שמחלק[ת] בין נודות לקנקנים, וזו היא הגירסא בקוצר ופירושה, נודות הגוים גרודין מותרין חדשים זפותין אסורין, ופירוש גרודין שאין בהם זפת מותרין אפילו ישנים דכיון דאין מכניסין לקיום משכשכה במים ומותרין, ואפילו היה בהן זפת אלא שנקלף, דיין בשכשוך סגי כדמוכח בפרק אחרון (ע"ד ב') גבי הא דמקשה מההוא דאף על פי שקלף את הזפת אסורה לההיא דגת ומחץ שאינן זפותין, חדשים זפותין אסורין פירוש חדשים, שדומה לחדשים שלא היה בהן יין מעולם אף על פי כן אסורין שמאחר שהן זפותין אין ניכר בהן כל כך, ואעפ"י שאין מכניסן לקיום צריכין עירוי מפני שזפת בולע אפילו בפעם אחת, ולא משום יין הנתון בשעת זפיתה דהא איכא למ"ד (ל"ג א') דהוי כזורק מים לטיט, תניא אחר כך קנקנים של גוים חדשים מותרין ישנים [ו]זפותין אסורין, פירוש חדשים מותרין דודאי לא היה שם יין מעולם שמאחר שאינן זפותין היה ניכר מיד, וישנים או זפותין אסורין, פירוש אפילו פעם אחת נקראין ישנים, או זפותין אפילו נראין חדשים אסורין מפני שאין ניכר כל כך אם שמו בהן יין (ע"כ בתו'), לפי שיטה זו סובר שנודות אין מכניסין לקיום אבל קנקנים מכניסין לקיום אמנם אמרינן בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ד) קנקני הגוים חדשים מותרין אף על פי שהן זפותין וישנים אסורין אף על פי שאינם זפותין, ור"ת (סוף תו' שם) התיר לסוף ימיו בוט"ש וקאנ"ש שלנו אע"פ שזפותים, וחושבן אין מכניסן לקיום, ואמר כי מנהג קדמון הוא להתירם בשכשוך לפי שיש בהן תרתי לטיבותא חדא שהן של עץ ואין נבלע בהן היין כל כך על ידי זפיתה ועוד שאין תדירות כל כך ביין ולא דמי לכלי הגת שהן של עץ הזפותין שאסורין שהם תדירות מאד (מיין) [ביין].
<h2>דף לג:</h2>
חביות של גוים אף על גב דקנסא אסור פירוש לכפות החבית על האש מכל מקום אם האש גדול כל כך וחזק בפנים שידו סולדת בחוץ מותר וחשוב כמו הגעלה (סימני סה"ת קס"א). חביות של גוים מותר לתת לתוכן שכר ושאר משקין אבל יין אסור לתת לתוכן אפי' לאחר שנ(ו)תן בהן שאר משקין ואם נתן בהן ציר או מורייס ששורף היין האסור הבלוע אז מותר לתת אחרי כן יין של היתר [אבל לא לאחר המשקין] (סימני סה"ת שם). החרצנים והזגין של הגוים מותרים לאחר שנים עשר חדש (ל"ד א').
כתב מורי (תד"ה קינסא) כי רבינו תם התיר כשפותח החבית משוליה ושופך לתוכה מכלי ראשון אפילו מגלגל אחר כך החבית כדי שיעברו המים בכולה, ושמא יש להקל משום דתשמישו בצונן כדאמרינן (ל"ד א') גבי מאני דקוניא ומצינו למעלה [הו' בע"ז ע"ה א'] חולטן במי זתים ובשאר איסורין צריכין הגעלה. סל וגרגותני אם (היו) [הם] של גוים, והם של שיפה ושל גמי [לא סגי להו בניגוב] (מיישנן) כמו עקלין [דאמרינן מישנם] או שמא אפילו הן של קנים נחמיר בהן כמו בשל שיפה ושל גמי (עי' סה"ת סי' קס"ו). ואם של ישראל הם ונגע בהן גוי כשהיה בהן יין משקה טופח שמא סגי בהדחה כמו גת של ישראל שנגע בה גוי [הו' בע"ז נ"ו ב'], או שמא כיון שהוא חמור יותר מגת של גוי שאין די לו בניגוב כשהוא של גוי גם של ישראל אין די לו בהדחה (סימני סה"ת שם).
כלי חרס חדש[ים] צריך שיתן בהן מים בתחילה שלשה פעמים כדפירש רש"י (ד"ה אי) גבי כוסות של חרס בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ג ב') שפוסק שם פעם ראשון ושני אסור ושלישי מותר, והוא הדין שמועיל אם ישהא בהן המים זמן גדול עד שיהיו המים בלועים בהן ואם לא עשה כן לא זה ולא זה אם נתן בהן גוי יין אסורין וצריכין עירוי מים שלשה ימים (סימני סה"ת קס"ו). ורבינו יעקב פירש (תד"ה כסי) שלשם מדבר כשנתנו בכוסות (של) יין הגוים ופוסק התלמוד שדי לו בהדחה שלשה פעמים לאחר שיהיה בהן יין נסך.
<h2>דף לד.</h2>
ואמר רב אשי (ע"ז ע"ה ב') שכלי זכוכית הואיל וכשנשתברו יש להם תקנה הם ככלי מתכות וצריכין טבילה, וכן במסקנא שכלי חרס השועין באבר צריכין טבילה. כלי מתכות של סעודה אמורים בפרשה אבל כלי עץ כלי אבנים אין טעונים טבילה אלא אם כן נשתמשו בהן גוים בצונן [ו]מדיחן ואם בחמין מגעילן. וכלי חרס שנשתמש[ו] בו גוים בחמין אין להם תקנה שהרי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם (ע"ז ל"ד א') שנאמר (ויקרא ו' כ"א) (וכל) [ו]כלי חרס אשר תבושל בו ישבר.
יש מקומות שהגוים מחמיצין [את] העיסה משמרי יין שמייבשין אותו בתנור תחילה ויש [ש]מתירין הפת כמו דורדיא דארמאי דשרי לבתר תריסר ירחי שתא, ורבינו יעקב אסר (תד"ה דורדיא) דהיינו דווקא שמרים שנתמדו במים ונסחטו ואותן קרויין דורדיא אבל שמרים קרוי אותן שלא היה בהן מים מעולם ואותן אינו מועיל לייבש בתנור ולא שנים עשר חדש (סימני סה"ת קס"ו) וכן ראיתי בתוספתא (תרומות פ"י הי"ב) שמרי יין שיבשו אסורים בהנאה, [מיהו] בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) קאמר שמרים של עבודה זרה לאחר שנתייבשו מותרין (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף לה:</h2>
וגזרו על פתן ועל בשוליהם, ואף על פי שגזרו על פתן אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ח) פת עמ[ע]מו עליו והתירוהו מפני חיי נפש, כגון [במקום] שהתענה שלשה ימים, עוד אומר בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) גבי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה משמע אבל באכילה אסורה הדא דאת אמרת במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים אבל במקום שנהגו לאכול פת של גוים אף באכילה מותר, ואותה שהבאתי למעלה שבמקום שהתענה שלשה ימים התירוהו זה במקום שנהגו שלא לאכול. ואפילו במקום שנהגו איסור אמרינן בפרק אין מעמידין (ל"ח ב') שאם הדליק הגוי את התנור ואפה בו ישראל או שהדליק ישראל ואפה בו גוי או שהדליק גוי ואפה הגוי ובא ישראל ובער את האש מעט הואיל ונשתתף במלאכת הפת הרי זו מותרת, ואפילו לא זרק אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו, כדאיתא בדברים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל (תד"ה ואתא), שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסור (רמב"ם מאכ"א פי"ז הל' י"ג ע"ש). ובירושלמי דעבודה זרה (פ"ב ה"ח) גרסינן רבינו יהודה הנשיא התיר חלוט של גוי מפני שמחוסר מעשה האור. ועוד כתב מורי שרבינו יצחק (ל"ה ב' תד"ה מכלל) היה מיקל להתיר שיאכל הנזהר מפת של גוים עם שאינו נזהר בקערה אחת ואין לחוש על טעם פת של גוים כמו שלא גזרו על התערובת של דמאי.
שמן של גוים רב אמר דניאל גזר עליו ושמואל אמר זליפתן של כלים [אסורין] אוסרתן, והמסקנא בפרק אין מעמידין (ל"ו א') דר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו משום שסובר נותן טעם לפגם מותר. לפי זה משנתינו שאוסרת [ה]שמן סוברת שנותן טעם לפגם אסור וקשה היאך יתכן לומר כן והלא שנינו שם (ל"ט ב') משנה שלמה שמתרת הדבש ומפרש בגמרא שאין לחוש לגיעולי גוים מפני שנותן טעם לפגם מותר, וצריך לחלק דודאי בעניין הדבש הכל מודים בו מפני שאפילו היה בן יומו שמנונית בדבש פוגם מעיקרו אבל שמנונית בשמן שאם היה בן יומו היה משביחו יש לנו לאסור, לפיכך (היה) צריך לומר שמה שח[ו]שבו בענין השמן נותן טעם לפגם מפני שסתם כלים של גוים אינן בני יומן (חולין ח' ב' תד"ה השוחט), וגם מטעם זה מתיר שם (ע"ז ל"ח ב') חמין של גוים שחממו גוים בין ביורה קטנה בין ביורה גדולה. עוד בפרק אין מעמידין (ל"ט א') אומר קורט של חלתית של גוים אסור באכילה מפני שמחתכין אותן בסכין שלהן ואע"ג דנותן טעם לפגם מותר אגב חריפות החלתית ממתקו אותו שמנונית שבסכין והרי הוא נ"ט לשבח.
<h2>דף לו:</h2>
יין הגוים שאין אנו יודעין אם נתנסך אם לא נתנסך הוא הנקרא סתם יינם והרי הוא אסור בשתייה ובהנאה מדברי סופרים (ע"פ לשון הרמב"ם מאכ"א פי"א הל' ג' ע"ש), והשותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות, וכל יין שיגע בו הגוי הרי זה אסור שמא ניסך אותו שמחשבת הגוי לע"ז ויינו של ישראל שנגע בו הגוי דינו כסתם יינם שהוא אסור בהנאה (רמב"ם שם הל' ג'—ד'). ויינן של ישמעאלים ומגען, שאומרים עליהן שאין מנסכין, אסור בשתייה שגזרו על יינן משום בנותיהן כדאיתא בפרק קמא דשבת (י"ז ב') ובמסכת ע"ז (ל"ו ב'). צא ולמד מה אירע בתקלת פעור על ידי היין (סנהדרין ק"ו א'), ובדניאל כתיב (דניאל א' ח') וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין (משתם) [משתיו] ובני דורו שלא שמו (על) לבן על זאת ושתו מיין הגוים כולם נתערבו בעמי הארץ ולקחו להם נשים אשדודיות ועמוניות חתיות ויד השרים והסגנים היתה במעל זה ראשונה, כך דרשתי בספרד.
[הנה סדרתי במצוה זו הילכות יין נסך על פי ספר התרומה ואף על פי שעיקר הלאו הוא ביין שנתנסך לפני עבודה זרה, אבל סתם יינם אינו אסור אלא מדברי סופרים גזירה משום בנותיהם כדאמרינן בע"ז מכל מקום כתבתי כל הרחקות יינם ביחד].
<h2>דף לח.</h2>
גרסינן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ח א') אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, לפיכך הדבש שבשלוהו גוי[ם] מותר [כמו] שאומר סתם התלמוד (ל"ט ב') דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמו שהוא חי ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא שמותר, ולשון אחר אומר (שם ל"ח א') אמר רב שמואל בר' יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי גוים, ואומר רבינו יעקב (תד"ה איכא) שזה הלשון בא להקל כמו שאומר אחר כך איכא בנייהו דגים קטנים שאף על פי שאין נאכלים כמות שהן חיין הואיל ואינן עולין על שלחן מלכים אין בהן משום בישולי גוים, אבל לא בא להחמיר ולומר שאפילו בדבר שנאכל כמות שהוא חי כמו הדבש יש בו משום בישולי גוים הואיל ועולה על שלחן של מלכים שאם כן היה התלמוד אומר איכא בנייהו דבש וגבינה אלא ודאי לשון אחרון מודה לקולות של לשון ראשון אבל לשון ראשון אינו מודה לקולות של לשון אחרון הילכך הלכה כקולות של ראשון שהכל מודין בהם, וגם סתם התלמוד אומר כן בעניין הדבש כאשר ביארנו, והלכה כלשון אחרון שהרי רבי יוחנן תופסו עיקר וסובר כן בפרק החולץ (יבמות מ"ו א') ובפרק רבי ישמעאל במסכת עבודה זרה (נ"ט א'), לפיכך לא תמצא דבר שיאסר משום בישולי גוים אלא אם כן אינו נאכל כמות שהוא חי וגם שיהא עולה על שולחן של מלכים כגון בשר ודגים גדולים ובצים כן פסקו רבינו יעקב (שם) ורבינו משה (מאכ"א פי"ז הל' ט"ו) שהרי עיקר הגזירה משום חתנות שמא יזמיננו הגוי בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן של מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן חבירו עליו (רמב"ם שם ע"ש). ביצה שצלאה גוי פסקינן הלכה בפרק אין מעמידין (ל"ח ב') כרבי יוחנן דאסר.
<h2>דף לח:</h2>
גרסינן בפרק יום טוב במסכת ביצה (ט"ז א') אמר רב דגים קטנים שמלחן ישראל או גוי הרי הם כמי שנתבשלו מקצת בישול ונאכלין כמו שהן חיין ואם צלאן גוי אחר כך מותרין (רמב"ם מאכ"א פי"ז הל' ט"ז), דאיתמר בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ח ב') דג מליח, [כתב מורי אעפ"י שהוא גדול קצת ואין ראוי לאכלו חי ועולה על שולחן של מלכים (תד"ה דגים ע"ש)], חזקיה ובר קפרא שרו ורבי יוחנן אסר ופסק רב אלפס (דף ט"ו ב') בשם גאון דהלכה כחזקיה ובר קפרא דאינהו רבים לגבי רבי יוחנן (יחיד). כל שבשלו ישראל מעט [בישולו] בין בתחילה בין בסוף מותר, לכך אומר בפרק אין מעמידין (שם) [אם] הניח הגוי בשר או קדירה על גבי האש והפך הישראל בבשר והגיס בקדירה או שהניח ישראל וגמר הגוי הרי זה מותר (רמב"ם שם), משמע אפילו בשלו הגוי הרבה יותר ממאכל בן דרוסאי הואיל וגמרו ישראל מותר וכן קבלתי מרבינו יהודה. עוד קבלנו ממנו דשכר אין בו משום בישולי גוים כמו שהתבואה בטילה במים לעניין ברכה (ע"ז ל"א ב' תד"ה ותרוויהו).
<h2>דף נה:</h2>
גיגית של ענבים דרוכים מותר להניח ליגע בהן גוי אפילו לכתחילה דאמר רב הונא (ע"ז נ"ה ב') אינו נעשה יין נסך עד שימשך, וזהו עד שיתן סל וגורגותני לשם ולקח ישראל מן היין שבסל מאותה שעה ואילך אם נגע גוי ביין שבגיגית נאסר הכל ואם לא נגע רק בזגים ובחרצנים אין הכל נאסר אלא אם כן טופח כדי להטפיח עליהן שמחבר את הכל ואפילו לא לקח הישראל מן היין שבסל נקראת המשכה כיון שהיין צלול נכנס בתוך הסל ונבדל מן הזגין ומן החרצנין, [ו]לדברי רבינו שלמה אפילו בלא נתינת סל אלא שפינה הענבים אילך ואילך ויין צלול כנוס באמצע נקראת המשכה ושמא לדבריו זהו כשלא נשאר ענבים עד שולי הגיגית במקום שהיין צלול כנוס שם (סימני סה"ת קס"ז). כתב מורי רבינו יהודה (שם תד"ה אמר) יש שהיו רוצים למצא חן בעיני הגוים והיו דורכים עמם בגיגית קודם המשכה ושמע רבינו יעקב והקפיד ורצה לנדותם כי אסרו לפי משנה אחרונה לדרוך עם הנכרי בגת קודם המשכה אטו אחר המשכה, ואף על פי שאינו גוזר שם (נ"ו ב') כשיד הגוי צרורה וקשורה ואינו יכול לנסך אטו שאינה צרורה, ומתוך דברי רבינו משה (מאכ"א פי"א הל' י"א) משמע שאותו תינוק בן שש שהורה להתיר (שם) כשידו צרורה טעה כי בכל עניין שונה אין דורכין. גיגית שהיא דרוכה ועדיין לא המשיכו ממנו ורוצה ישראל או גוי ליקח ממנו בכוס לנסות אם הוא טוב אם לאו יקח יין וענבים יחד כדי שלא תחשב המשכה ותיאסר כל הגיגית אם יגע בה[ן] גוי אחר כך אמנם אפילו לקח בכוס יין צלול יכול להיות שאינו נחשב המשכה בשביל דבר מועט כזה וגם לא נתכוין להמשיך כי אם לנסות (עי' בתו' שם), אבל אותו שבכוס חשוב יין ונאסר במגע גוי, ואם אחרי שנאסר אותו שבכוס החזירו לגיגית דרוכה הכל מותר ואפילו נמשך מן הגיגית מטעם סלק את מינו כמי שאינו וזגים וחרצנים שקרויין אינו מינו, לרבא דאמר (ע"ז ס"ו א') בתר שמא אזלינן, רבין עליו ומבטלין אותו, ואפילו לאביי דאמר [ב]חמרא חדתא בענבי בתר טעמא אזלינן והכל מין במינו הוא מ"מ מותר בששים לפירוש רבינו יעקב דמפרש (ע"ז ע"ג א' תד"ה יין) דדווקא יין שנתנסך לעבודה זרה אסור במשהו דומיא דמים במים דתנן התם (סימני סה"ת קס"ח), וכן כתוב בתשובת הגאונים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם שמדבר ביין שנתנסך לעבודה זרה.
גיגיות מליאות ענבים דרוכין ובעוטין ושוהין בבית הגוי שבוע או יותר ויש הרבה מקומות שישראל קונים אחר כך יין שם, ואין חוששין שמא המשיך הגוי ממנה ונאס(ו)ר כל מה שנשאר שם וגם בירושלמי (פ"ד ה"ט) אמרינן דאם העלים (אינו) [עינו] אסור, ודוחק הוא לומר שבירושלמי מיירי בגיגית שאינה מליאה שלשם אם המשיך ממנה אין החסרון ניכר אבל אם הגיגית מליאה שאם המשיך ממנה קצת ניכר החסרון לשם אין לחוש שמא לאחר שהמשיך חזר ומלאה, והמחמיר טוב הדבר לתת בגד על פי הגיגית ועושה חותם מיד שבצר הענבים ודרכן (סימני סה"ת קס"ט ועי' תד"ה אמר).
<h2>דף נו:</h2>
גת או גיגית שדרך בהן גוי היום וישראל דרך בהן אחר כך וגם המשיך בהן היין היה מתיר רבינו יעקב מטעם דיין שלא נתנסך לעבודה זרה בטל בששים או משום חמרא חדתא בעינבי דאמר רבא (ע"ז ס"ו א') בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו, ואפילו לאחר שנתן בה הגרגותני מותר מטעם סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, ורב אדא דאמר (שם נ"ו ב' ותד"ה אבל) החזיר הגרגותני לגת אסורה לית ליה סלק את מינו כמי שאינו או אית ליה כאביי דאמר (שם) בתר טעמא אזלינן ומין במינו הוא, ואם הגיגית שהיא אסורה [ו]מלאה ענבים דרוכין אם עדיין לא נמשך ממנה כלום טוב לפנותה בגיגית כשירה ולהמשיך היין שם ולא נצטרך לטעם רבינו יעקב דאמר יין ביין בששים (סימני סה"ת קס"ה).
פסק רבינו שלמה (ד"ה קטופי) בפרק אחרון (ע"ז ע"ב ב') דנצוק חיבור, ובשם רבינו יעקב (תד"ה אמר) קבלנו דנצוק אינו חיבור שהרי רב נחמן ורב ששת ורבי חייא לכאורה סוברין אינו חיבור ודוחין כל ראיות רב הונא שאומר חיבור וכן גבי גישתא (שם) אמר ליה רב פפא לרבא שמע מינה נצוק חיבור אמר ליה [רבא] לא וכו' ועוד דרבה בר רב הונא (שם ע"ג א') אשתי בקנישקנים הוא כלי מוקף קנים מתוכו וכשמוצצין אחד מן הקנים מתמלאין כל הקנים ויכולין כמה בני אדם לשתות ביחד זה בקנה זה וזה בקנה זה ומותר ישראל וגוי לשתות יחד כשקדם ופסק ישראל מלשתות (רש"י), אבל קדם גוי ופסק אסור שחוזר היין שנוגע בו הגוי ונתערב באחר, דאי לאו דשמיע מאביו דהדר ביה לא היה חולק על ישיבתו של אביו ורבו, וכן משמע בפרק רבי ישמעאל (נ"ו ב' ובתו') שמדקדק על דברי רב הונא שמע מינה נצוק חיבור ואין אומר אין הכי נמי דרב הונא לטעמיה דאמר נצוק חיבור אלמא משמע דפשיטא ליה דהדר ביה.
והגת של גוי שדרך בה אם אינה זפותה של עץ ושל אבן ינגב. ואם זפותה צריך קילוף זפת (ע"ד ב'), ודין זה באבן כשדרך בה ובשל עץ אף בלא דרך בה (ע"פ רש"י ד"ה מתני'), ואם הגת של חרס דרש רבא (שם) נעוה ארתחו, פירוש הגת הרתיחו ברותחים, תרגומו של גת הוא נעוה ואם (היה) [היא] זפותה תנן (שם) של חרס אף על פי שקלף את הזפת הרי זו אסור[ה] אלא מיישנה או מערה או מחזירה לאור עד שיתרפה הזפת, ואם הגת של ישראל ודרך בה תחילה ואחר כך נגע גוי ביין שבגת או אפילו דרך בה אין צריך רק הדחה ואם זפותה צריכה קלוף זפת (עי' תד"ה הגת). גת ומחץ ומשפך משפט אחד להן כמו שמצינו דרבנן אסרי שם כשהן של חרש אף בניגוב ומשוים אותם, והוא הדין כלי המדה כגון המוריא וההין שמשפט אחד להם ובשל עץ ובשל אבן ינגבן ואם זפותין יקלוף הזפת, וגת שיש בה נעורת של פשתן או בלאי בגדים בין נסר לנסר כמו שרגילות לדבקן יחד [או] אפילו אינה זפותה אין די בנגוב (ע"פ סה"ת סי' קס"ב וסימנים). גיגיות גדולות אם רגילות לדרוך בהן ודרך בהן גוי תחילה יש להן דין גת להצריך ניגוב, כי אין לומר כי בגת דוקא צריך ניגוב כשנכנס בה היין בדוחק וכובד הקורה, אין לומר כן שהרי בגיתות שלהן לא היו דורכין כי אם ברגל ולא היה בהן קורה כי אם בבית הבד כדאמרינן שם (נ"ו ב') מהו לדרוך עם הנכרי בגת ומקשה והא קמנסך ברגל ואפילו הכי מצריך ניגוב והוא הדין בגיגיות גדולות (סימני סה"ת קס"ג). ודין ניגוב מים ואפר ארבעה פעמים ואם יש בהם ליחלוחית מקדים האפר למים ואם הם יבשין צריך להקדים המים (ע"פ לשון רמב"ם מאכ"א פי"א הל' כ' ע"ש ובכס"מ) כדאיתא בפרק בתרא דעבודה זרה (ע"ה א') ולפירוש רבינו שלמה (ד"ה תלת) מים נחשבין אחד ואפר אחד ואין צריך לכל היותר כי אם שני פעמים מים ואפר. אותן גיגיות גדולות או גיתות שלא דרך בהן גוי מאשתקד צריכות ניגוב או (שהיו) [שיהיה] שנים עשר חדש מסוף ימי הבציר דאשתקד עד האידנא, [ואין להקל על מה שאמר רשב"ג מגת לגת זה אפילו הוי מסוף גת לתחלת גת, ופעמים שימי הבציר היו אישתקד חודש אחד עד תחלת גת של עכשיו] (ע"פ סה"ת סי' קס"ה וסימנים ע"ש).
<h2>דף נז.</h2>
גוי שנגע ביין ונתכוון ליגע וגם היה יודע שהוא יין אף על פי שלא נתכוון לנסך אסור בהנאה, כי ההוא גוי דשיכשך בידיה בדוולא להראות שהוא יין ואסרו שמואל ורבי יוחנן בהנאה (ע"ז נ"ז ב'), וגם ראייה מאגרדמים גוי שקדח במינקת והעלה (שם נ"ח א') שמצץ בפיו דרך קנה ואסרו בהנאה (סימני סה"ת קע"א). אם נגע גוי בידו ליין שלא נתכוין אפילו ליגע כגון שהלכה ידו על היין בלא ידיעתו אסור בשתייה ומותר בהנאה, כי ההוא דסליק לדיקלא בהדי דנחית נגע בחמרא שלא בכוונה ושרי רב לזבוני לגוים (שם נ"ז א') ולא גרסינן התם נגע ברישא דלוליבא (סימני סה"ת קע"ב), ועוד יש ראיה [להביא] להתיר בהנאה אפילו כי נגע בידו בלא כוונת מגע מהא דתניא (שם) מדדו ביד ימכר, ואפילו לרבי נתן דאמר אסור בהנאה זהו מפני שמתכוין ליגע ביין וגזר טרוד למדוד אטו מתכוין ליגע בלא טירדא (סימני סה"ת שם ע"ש). נגע גוי בידו ביין וסבור שהוא משקה אחר כמו כן מותר בהנאה ואסור בשתייה כדתניא התם (נ"ח א') גוי שהושיט ידו לחבית של יין וכסבור שהוא של שמן זה היה מעשה ואמרו ימכר, וכל שכן היכא דלא נתכוון ליגע שמותר בהנאה (סימני סה"ת קע"ג). נגע גוי ביין בקנה או בדבר אחר שאינו ידו אם יודע שהוא יין ונתכוין ליגע אסור בהנאה אף על פי שלא נתכוין לנסך, ואם טרוד בדבר אחר כגון למדוד וכיוצא בזה תנן (שם ס' ב') מדדו בקנה ימכר ואין הלכה כרבי שמעון דשרי בשתייה, ואם לא נתכוון כלל ליגע ביין כמו כן אסור בשתייה לפי מה דגרסי (שם נ"ז א') ברישא דלוליבא שלא בכוונה ושרייה רב לזבוני לגוים אבל לשתות אוסר, וכן מקשה שם (נ"ח ב') והא קא נגע בנטלא פירוש שתחב הנטלא בתוך היין שבדוולא ואסור אע"פ שהיה (שהוא) סבור שהוא שכר (סימני סה"ת קע"ד), ולגירסא זו צריך לחלק בין זה לזורק חבית לבור בחמתו (ס' ב') דשאני התם שאינו אוחזה בידו ואינו קל להזיז יין שבבור ולכך מותר (עי' סה"ת שם), ולפירוש רבינו יעקב (תד"ה ה"ג) והגאונים דלא גרסינן ברישא דלוליבא אלא בידו היה ולכך אסרו בשתייה אבל אם בדבר אחר נגע היה מותר אף בשתייה כיון שלא נתכוין כלל ליגע ליין כמו זרק חבית לבור בחמתו מותר אף בשתייה אף על גב דאזיל מיניה ומיניה (סימני סה"ת שם), ומה שמקשה שם (נ"ח ב') והא קא נגע בנטלא לא גרסינן ברוב ספרים בנטלא ומי שגורסו כך הפירוש, והא קא נגע ביין כששואב בנטלא מתוך כובא והוה ליה מגעו שלא בכוונה שהוא סובר שהוא שכר ואסור (תו' שם). אם שפך גוי יין מכלי אל כלי אם היה סבור שהוא שכר או משקה אחר מותר אף בשתייה כעובדא דר' יוחנן בן ארזא (שם נ"ח א') דאתא גוי ואוריק אורוקי ושרא אף בשתייה מפני שהיה סבור הגוי שהוא שכר, והוא הדין אם נושא גוי יין בגיגית מליאה יין במוט ובלכתו נפל מן היין לחוץ שלא בכוונתו מותר אף בשתייה [ו]אפילו מה שנפל וכן פירש רבינו שמואל בפרק בתרא (ע"ז ע"ב ב' תד"ה כחו) (סימני סה"ת קע"ה).
<h2>דף נז:</h2>
פוסקין רבותינו שבצרפת הקדמונים שיין של גוי[ם] בזמן הזה אסור בשתייה ומותר בהנאה שהרי פוסק רבינו יעקב (ע"ז נ"ז ב' תד"ה לאפוקי) כרב שמחמיר בתינוק ומיקל בעבדים שאומר שם (נ"ז א') תינוק בן יומו עושה יין נסך ליאסר בשתייה ועבדים שמלו וטבלו מותרין בנגיעת יין ישראל אף על פי שלא נשתקע שם עבודה זרה מפיהם, ואין הלכה כשמואל שמיקל בתינוק בן יומו ומתיר מגעו בשתייה ומחמיר בעבדים שמלו וטבלו ואוסר מגען בשתיה עד שישתקע שם עבודה זרה מפיהם, ופירש רבינו שמואל והריב"ן בשם רבינו שלמה כי כתוב בתשובת הגאונים שהגוים בזמן הזה אין רגילין לנסך והרי הן כתינוק בן יומו ומותר בהנאה. אמנם לדברי ההלכות גדולות (דף קכ"א ג' ע"ש) ורבינו חננאל שפוסקין כשמואל מדקאמר רבי יהושע בן לוי כוותיה, אם נשוה מגע גוי לתינוק יהא מותר אף בשתייה אבל אין נראה לרבינו יעקב לפסוק אלא כרב, והראיה שמביאין מרבי יהושע בן לוי שאומר על דברי שמואל בכמה נשתקע שם עבודה זרה מפיהם בשנים עשר חדש עיקר דבריו נאמר בהחולץ (יבמות מ"ח ב') גבי לוקח עבדים מן הגוים שמגלגל עמו שנים עשר חדש והתלמוד הביאו לפרש דברי שמואל בכמה הוי שקוע לפיכך אין ראיה משם (ע"כ בתו' שם ע"ש). לפי מה שאמר' יכול הישראל ליקח אותו מן הגוי בחובו ויין של ישראל שנגע בו גוי מותר למוכרו, והמחמיר שלא ליקח אותו מן הגוי בחובו מכל מקום אם נגע גוי ביינו של ישראל [י]מכרו לאותו גוי שנסכו מאי טעמא שקל מיניה מאי דאזקיה כדאמר(ינן) רב אשי (נ"ט ב'), וכן נכון לעשות אם יכול (סימני סה"ת ק"ע ע"ש).
<h2>דף נט.</h2>
גרסינן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ח א') אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, לפיכך הדבש שבשלוהו גוי[ם] מותר [כמו] שאומר סתם התלמוד (ל"ט ב') דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמו שהוא חי ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא שמותר, ולשון אחר אומר (שם ל"ח א') אמר רב שמואל בר' יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי גוים, ואומר רבינו יעקב (תד"ה איכא) שזה הלשון בא להקל כמו שאומר אחר כך איכא בנייהו דגים קטנים שאף על פי שאין נאכלים כמות שהן חיין הואיל ואינן עולין על שלחן מלכים אין בהן משום בישולי גוים, אבל לא בא להחמיר ולומר שאפילו בדבר שנאכל כמות שהוא חי כמו הדבש יש בו משום בישולי גוים הואיל ועולה על שלחן של מלכים שאם כן היה התלמוד אומר איכא בנייהו דבש וגבינה אלא ודאי לשון אחרון מודה לקולות של לשון ראשון אבל לשון ראשון אינו מודה לקולות של לשון אחרון הילכך הלכה כקולות של ראשון שהכל מודין בהם, וגם סתם התלמוד אומר כן בעניין הדבש כאשר ביארנו, והלכה כלשון אחרון שהרי רבי יוחנן תופסו עיקר וסובר כן בפרק החולץ (יבמות מ"ו א') ובפרק רבי ישמעאל במסכת עבודה זרה (נ"ט א'), לפיכך לא תמצא דבר שיאסר משום בישולי גוים אלא אם כן אינו נאכל כמות שהוא חי וגם שיהא עולה על שולחן של מלכים כגון בשר ודגים גדולים ובצים כן פסקו רבינו יעקב (שם) ורבינו משה (מאכ"א פי"ז הל' ט"ו) שהרי עיקר הגזירה משום חתנות שמא יזמיננו הגוי בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן של מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן חבירו עליו (רמב"ם שם ע"ש). ביצה שצלאה גוי פסקינן הלכה בפרק אין מעמידין (ל"ח ב') כרבי יוחנן דאסר.
<h2>דף נט:</h2>
גוי שתחב אצבע בתוך נקב חבית של יין שהיין יוצא דרך שם הכל אסור בהנאה או תחב שם ברזא לסתום, כמו חבית של תרומה שנקבה בין מפיה בין משוליה ונגע בה טבול יום דהכל טמאים (טבו"י פ"ב מ"ז). וכן אם נענע הברזא שהיה (שהיא) כבר בתוך [ה]נקב של יין הכל אסור (ע"פ ע"ז נ"ט ב' תד"ה ה"ג) בהנאה. ואם הניח ידו על הנקב שלא יזוב אבל לא נכנס בתוך החלל מעשה היה ואמר רב פפא (שם ס' א') לחד לישנא דעד ברזא חמרא אסור, ופירש רבינו שלמה (ד"ה ואידך וע"ש) ורבינו משה (מאכ"א פי"ב הל' י' ובכס"מ) דעד ברזא אסור חמרא בהנאה משם ולמטה מותר בשתיה, ודבר נפלא הוא זה שיין ישכב זה על זה וחציו יהא אסור אף בהנאה וחציו יהא מותר אף בשתיה, אלא נפרש דעד ברזא אסור בהנאה ומשם ולמטה מותר בהנאה אבל אסור בשתייה (נ"ט ב' תד"ה אמר), פסקו רבינו חננאל ורבינו שלמה שאין הלכה כרב פפא שהרי העמידה רב יימר כתנאי ודברי רב פפא כיחידאה אלא הכל אסור בהנאה, וגם רבינו יעקב פסק שאין הלכה כרב פפא שהרי רבא חולק עליו בפרק אחרון (ע"ב ב') גבי ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא פירוש ב' קנים חלולין וחתוכין בשיפוע ומדבקין ראשיהם מלמעלה ושני ראשין פונים מלמטה כזה... ומניחים אחד מן הראשין בחבית המלאה עד שמגיע לשוליה וראש הקנה השני נותן בפיו ומוצץ מעט עד שעולה היין ושומטו מפיו ומניח חבית ריקנית כנגד הקילוח והיין עולה כולו מחבית לחבית (רש"י) והניח הגוי ידו עליו ומנעו מלצאת ואסר רבא כל היין, אעפ"י שלא היתה הגישתא מגעת עד שולי החבית כך פירש רבינו תם, א"ל רב פפא ש"מ נצוק חיבור א"ל לא שאני הכא דכולי חמרא בתר גישתא גריר ומפרש שם (נ"ט ב' תד"ה אמר וע"ש) רבינו יעקב שהגישתא לא היתה מגעת לשולי החבית ורבא אסר כל היין אפילו מה שתחת הגישתא כיון שכל היין מתנענע תחילה לצאת ובהנחת ידו שם הרי נינוח הכל וחשוב כאילו נגע בכולו, הרי שרבא חולק על רב פפא והלכה כמותו (עי' סה"ת קפ"א—ב').
<h2>דף ס.</h2>
אם שפך גוי יין מכלי אל כלי בכוונה וגם היה יודע שהוא יין מה שנפל לחוץ אסור אף בהנאה כעובדא דרבי יוחנן בן ארזא דחד אסר אפילו בהנאה לפי שהגוי היה יודע שהוא יין ומוקמינן לה באוריק אורוקי, וכן אמר רב פפא (ע"ז ס' א') גוי אדנא של יין וישראל אכובא ריקנית ושפך גוי הדנא בתוך הכובא חמרא אסור אפילו בהנאה כדפרישית, אבל מה שנשאר בכלי שלא עירה עדיין מותר אפילו בשתייה למאן דאמר (שם ע"ב ב') נצוק אינו חיבור, ולמאן דאמר נצוק חיבור מותר אי מקטף אקטופי כדאמר (שם) גבי מערה חבית של יין כשר לבור של יין נסך קילוח שמחבית לבור אסור ומה שבחבית מותר באיקטף, ולדברי האומר דנצוק אינו חבור מוקי לה בגוי המערה דמה דלבראי גזור רבנן שיצא על ידי כחו ומה דלגואי לא גזור [ומה שנפל לחוץ דאמרן דאסור היינו דווקא כי עירה גוי לבדו אבל סייע לו ישראל לערות מותר הכל] (ע"פ סימני סה"ת קע"ו).
ישראל שבא לערות כלי גדול מלא יין אל כלי אחר אסור לומר לגוי לבא לסייעו כדאמר רב[א] (ע"ז ע"ב, ב') לשפוכאי לא לסייעי גוים בהדייכו דילמא מישתליתו וסמכיתו עליה, אמנם אם סייע גוי עם ישראל כשר היין (סימני סה"ת קע"ז). ואמר רב פפא (שם ס' א') גוי אכובא ריקנית וישראל אדנא וישראל מוריק היין מותר, ואם הגוי מצדד הכובא אסור דילמא נגע כך פירש רבינו שלמה, והרב רבי יצחק ברבי מאיר פירש (תד"ה ואי ע"ש) דאסור מפני שמצדד הכובא בשעה שהיין מקלח לתוכה הוה ליה כנוגע בקנה.
אסור להניח לגוי לישא כלי מלא יין פן יגע ביין דאמר רב פפא כובא חסירא שריא מליא אסורה, והני מילי כשנושא הדלי בין ידיו או על כתיפו אבל במוט או לישא הדלי דרך טבעתו מותר ולא גזרינן דילמא נגע ביין, אבל נוד שפיו סתום או עקום אמר רב אשי זיקא בין מליאה בין חסירה שרי דאין דרך ניסוך בכך וכן הלכה ולא כרב פפא דאסר (סימני סה"ת קע"ט), מכאן התיר רבינו יעקב על ברזא שהיתה רפויה בחבית ועל סתימת המגופה שהיתה רפויה על פי חבית ובא גוי והדקה בפנים, וגם בפיטם גדול שלא היו השולים מהודקין ובא יהודי ושם נעורת של פשתן והיה תופש[ה] כנגד הנקב ומנע קצת היין מלצאת ולא כל כך ובא הנגר גוי והעמידו בהדוק כנגד הסדק בסכין עד שסתם הפיטם כל זה התיר [רבינו יעקב] שאין זה דרך ניסוך [יין] בכך (תד"ה זיקא), ויראה לי דהא דגרסינן בירושלמי דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין פ"ד ה"ז) אמר רב יהודה אין מדקדקים ביין נסך שעל כיוצא בעניינים אלו אמר כן.
המשפיל קורה כבידה של גת על גבי תפוח של ענבים לא יניח לגוי לגלגל לבדו דרבינו חננאל פסק (תד"ה הוה ע"ש) כמאן דאסר אפילו בכח כחו, ואף על גב דבמעצרתא שלנו יש שלש כחות אין חילוק בין שנים לשלשה (סימני סה"ת קע"ח).
<h2>דף ס:</h2>
חבית שהיין יוצא דרך סדקין מותר להניח לגוי לתת בו חשוקין ולהדקה ולא דמי לחבית הנבקעת לאורכה ואתא גוי וחבקיה דאסור (תד"ה מעשה). אבל לתחוב נעורת או מטלית בסדקין שהיין יוצא בו אם הוא סביב השולים מקום שמתחברים אל דופני החבית שם מותר לפי שאינו תוחב כנגד חלל החבית שראשי השולים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדופני החבית סביב סביב, והוה ליה טפי מקטפרס, ואפילו באמצע חבור השולים אם אין חלל בסדק אך הנסרים אין מחוברין ודבוקין בחוזק זה לזה כמו כן מותר לגוי לתחוב שם מטלית או נעורת ובלבד שלא יתחבם ויכנ[י]סם עד חלל החבית (ע"פ סה"ת סי' קפ"א ע"ש).
גוי שזרק צרור או שום דבר בתוך היין מרחוק ואפילו בכוונה מותר אפילו בשתייה (סימני סה"ת ק"פ), דאמרינן בירושלמי (פ"ד הי"א) תני [ר'] שמואל בשם רבי אבהו אין זריקה אוסרת ביין נסך. וגוי המטפח על פי החבית מרותחת כשהיין תוסס אסור בשתייה כמו ששנינו בפרק רבי ישמעאל. גיגית שיש בה ענבים דרוכין והמשיכו ממנה אסור להניח שיביא הגוי ענבים בסלים ולשופכן בגיגית מפני שהאשכולות דבוקות זו בזו והוי כמו אזיל מיניה ומיניה שלא בחמתו דאסור, וצריך שיסייע לו הישראל לשפוך ואם שפך ולא סייע אסור אם לא זרק מרחוק (סימני סה"ת ק"פ) ואסור שישפוך גוי מים לתוך כלי של יין משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב (נ"ח ב') (סימני סה"ת שם).
<h2>דף סא.</h2>
יינו של ישראל שהוא ברשות ישראל בלא שום חותם והפתח נעול והלך לו הישראל לחוץ ובשובו מצא שם גוי אם אינו נתפש כגנב היין אסור, פירוש שיכול לומר בשביל (כן) [כך] נכנסתי במרתף לבקש תרנגולת או טענה אחרת, ואם אין לו שום טענה שיוכל לומר מדוע הלך לשם היין מותר. ואם יש שם חלון או סדק בכותל או חוץ לכותל יש מקום גבוה שיוכלו לראות [מ]שם היין כפתח פתוח דמי ומותר כדפסק שם רבא בפרק בתרא דע"ז (ע' א') בהלכות אלו (ע"פ סה"ת סי' קפ"ח).
<h2>דף סא:</h2>
נכרי שקנה יין כשר מישראל ומחתימו הישראל חותם בתוך חותם כגון שמילא כל החבית חשוקים ועשה שולים כפולים משני צדדין ומוליכן הגוי למקום אחר למכור ופעמים מתאכסן בעיר שכולה גוים וגם הפתח נעול מותר בשתייה, דברייתא דמטהר יינו של נכרי בחצר אחרת אסור אף על פי שיש ביד ישראל מפתח וחותם (ע"ז ס"א ב') היינו דוקא כשעשה הגוי את היין מכרמיו ודרכו ישראל אבל קנה מישראל יין עשוי כיון שטורח כל כך לא טרח ומזייף (ס"א א' סוף תד"ה המטהר), ועוד התיר רבינו יעקב אפילו יינו של גוי מכרמיו שטהרו ישראל משום דברייתא לא אסרה אלא מפתח אחד או חותם אחד אבל חותם בתוך חותם מותר, דבפרק אין מעמידין (ל"א א') חזינא דאיכא חילוק בין חותם אחד לחותם בתוך חותם, ואם הגוי המוליך חביות של יין נתאכסן בעיר שכולה גוים והיה פתח פתוח לרשות הרבים אז מותר אפילו בחותם אחד, דמירתת מישראלים שעוברים שם לפעמים כעין שאומר שם דמירתת מרוכלים ישראל[ים] שעוברין שם לפעמים (ע"פ סה"ת סי' קפ"ג ע"ש).
<h2>דף סו.</h2>
גת או גיגית שדרך בהן גוי היום וישראל דרך בהן אחר כך וגם המשיך בהן היין היה מתיר רבינו יעקב מטעם דיין שלא נתנסך לעבודה זרה בטל בששים או משום חמרא חדתא בעינבי דאמר רבא (ע"ז ס"ו א') בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו, ואפילו לאחר שנתן בה הגרגותני מותר מטעם סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, ורב אדא דאמר (שם נ"ו ב' ותד"ה אבל) החזיר הגרגותני לגת אסורה לית ליה סלק את מינו כמי שאינו או אית ליה כאביי דאמר (שם) בתר טעמא אזלינן ומין במינו הוא, ואם הגיגית שהיא אסורה [ו]מלאה ענבים דרוכין אם עדיין לא נמשך ממנה כלום טוב לפנותה בגיגית כשירה ולהמשיך היין שם ולא נצטרך לטעם רבינו יעקב דאמר יין ביין בששים (סימני סה"ת קס"ה).
גיגית של ענבים דרוכים מותר להניח ליגע בהן גוי אפילו לכתחילה דאמר רב הונא (ע"ז נ"ה ב') אינו נעשה יין נסך עד שימשך, וזהו עד שיתן סל וגורגותני לשם ולקח ישראל מן היין שבסל מאותה שעה ואילך אם נגע גוי ביין שבגיגית נאסר הכל ואם לא נגע רק בזגים ובחרצנים אין הכל נאסר אלא אם כן טופח כדי להטפיח עליהן שמחבר את הכל ואפילו לא לקח הישראל מן היין שבסל נקראת המשכה כיון שהיין צלול נכנס בתוך הסל ונבדל מן הזגין ומן החרצנין, [ו]לדברי רבינו שלמה אפילו בלא נתינת סל אלא שפינה הענבים אילך ואילך ויין צלול כנוס באמצע נקראת המשכה ושמא לדבריו זהו כשלא נשאר ענבים עד שולי הגיגית במקום שהיין צלול כנוס שם (סימני סה"ת קס"ז). כתב מורי רבינו יהודה (שם תד"ה אמר) יש שהיו רוצים למצא חן בעיני הגוים והיו דורכים עמם בגיגית קודם המשכה ושמע רבינו יעקב והקפיד ורצה לנדותם כי אסרו לפי משנה אחרונה לדרוך עם הנכרי בגת קודם המשכה אטו אחר המשכה, ואף על פי שאינו גוזר שם (נ"ו ב') כשיד הגוי צרורה וקשורה ואינו יכול לנסך אטו שאינה צרורה, ומתוך דברי רבינו משה (מאכ"א פי"א הל' י"א) משמע שאותו תינוק בן שש שהורה להתיר (שם) כשידו צרורה טעה כי בכל עניין שונה אין דורכין. גיגית שהיא דרוכה ועדיין לא המשיכו ממנו ורוצה ישראל או גוי ליקח ממנו בכוס לנסות אם הוא טוב אם לאו יקח יין וענבים יחד כדי שלא תחשב המשכה ותיאסר כל הגיגית אם יגע בה[ן] גוי אחר כך אמנם אפילו לקח בכוס יין צלול יכול להיות שאינו נחשב המשכה בשביל דבר מועט כזה וגם לא נתכוין להמשיך כי אם לנסות (עי' בתו' שם), אבל אותו שבכוס חשוב יין ונאסר במגע גוי, ואם אחרי שנאסר אותו שבכוס החזירו לגיגית דרוכה הכל מותר ואפילו נמשך מן הגיגית מטעם סלק את מינו כמי שאינו וזגים וחרצנים שקרויין אינו מינו, לרבא דאמר (ע"ז ס"ו א') בתר שמא אזלינן, רבין עליו ומבטלין אותו, ואפילו לאביי דאמר [ב]חמרא חדתא בענבי בתר טעמא אזלינן והכל מין במינו הוא מ"מ מותר בששים לפירוש רבינו יעקב דמפרש (ע"ז ע"ג א' תד"ה יין) דדווקא יין שנתנסך לעבודה זרה אסור במשהו דומיא דמים במים דתנן התם (סימני סה"ת קס"ח), וכן כתוב בתשובת הגאונים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם שמדבר ביין שנתנסך לעבודה זרה.
יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם, ואם [הם] מבוקעות, או שנ[י]טל העוקץ הרי הן כמבוקעות כדאמרינן בירושלמי (פ"ה ה"ג), ואסורות בנותן טעם, כרבא, והוא הדין בחטין שהן [כ]מבוקעות, ומתיר רבא בפרק אחרון (ס"ה ב') למכור לגוים החטין שנפל עליהן היין נסך.
<h2>דף סט.</h2>
יינו של ישראל שהניחו ברשות גוי ופתח פתוח לרשות הרבים והישראל ה[ו]לך לחוץ מותר אם לא הודיעו היכן ה[ו]לך אבל אם הודיעו (שהפליג) [שמפליג] ובתוך כך יוכל הגוי ליגע ביין אסור, אבל אם ישראל אחר דר בעיר מותר דמירתת מיניה (ע"פ סה"ת סי' קפ"ו—קפ"ז ע"ש). ובמקום שאסור פירש רבינו שמואל זהו דווקא במקום (שיוכל) [שיכול] להביא מים תחת חסרון היין שהוציא או להחליף טוב ברע אבל כדי ליגע בחנם לא חיישינן, ושמא הני מילי בחבית אבל בגיגית או כוס של יין נראה דאסור בלא שהיית שיעור למלא[ו]ת החסרון שכן דרך ליגע ליין שלפניו דרך מתעסק (ע"פ סה"ת שם וע"ז ס"ט ב' תד"ה מאי). אבל אם יש מגופה על החבית מקרקע יבשה או נתר או עור קבוע במסמרות מותר ולא חיישינן לסתימה פירוש לנקוב המגופה ולסותמה דהא הלכה כרשב"ג (ס"ט ב' ותו') דלא חייש להכי, וגם לא חיישינן להסיר כל המגופה ולעשות אחרת כמוה דהא הלכה כר' אל[י]עזר דלא חייש לזיופא, ושני הפסקים צריכי (שם תד"ה האידנא), אבל נעורת או מטלית תחוב בפי [ה]חבית אפילו תחוב בדוחק אין זה חותם דגוי לא מירתת להסירו ולהחזירו ואסור לשלוח חביות מעיר לעיר בעניין זה (סה"ת שם).
<h2>דף סט:</h2>
יין שהוא של ישראל ושולחו ביד גוי בעיר אחרת ופעמים שלן בעיר שכולה גוים מותר אפילו בחותם אחד כרבי אל[י]עזר דאמר יין משתמר בחותם אחד ורב פסק כוותיה (ע"ז ל"א א') וגם בפרק בתרא (ס"ט ב') אמרינן האידנא קיימא לן כר' אל[י]עזר דלא חייש לזיופא (סה"ת סי' קפ"ד). אבל מצא החותם נשבר או המפתח נסתר היין אסור, ולא קשיא ממסכת טהרות פ"ח (מ"ד ע"ש) דשרי בטהרות [ו]כל שכן ביין נסך דתנן חבית שהניח[ה] מכוסה ומצא[ה] מגולה רבי מטמא וחכמים מטהרין שהגנבים נמלכו והלכו להם, דהתם מיירי ביוצא ונכנס ומחמת כן נמלכו והלכו להם (ע"פ סה"ת סוף סי' קפ"ב ע"ש). וכשהחותם שלם צריך שיכיר חותמו לבסוף לאחר (שהוא בא) [שהובא] כמו שמחלק שם בפרק אין מעמידין (ל"א ב' ובתו') בין מכיר חותמו לאין מכיר, או שמא די שישלח לישראל חבירו היאך החותם עשוי ובאיזה עניין וזה יודיע לגוי תחילה שישלח לישראל חבירו עניין החותם ואז מירתת [גוי] מלזייף, תדע שיש לחלק בזה שהרי רב עצמו אומר בסוף פרק אין מעמידין (ל"ט א') חבי"ת אסור[ין] בחותם אחד פירוש סימן חתיכת דג שאין בה סימן ובשר או יין או תכלת, חמפ"ג פירוש חלתית מורייס פת וגבינה מותרין בחותם אחד, ולפי זה קשה דרב אדרב שהרי פוסק רב כרבי אליעזר דאמר (שם ל"א א') יין משתמר בחותם אחד אלא ההיא דחבי"ת מדברת באין חוזר ורואהו לבסוף (שם תד"ה דאמר) וכן פירש לנו מורי רבי יהודה. אבל רבינו יעקב פירש דההיא דאין מעמידין (ל"ט א') מדברת בישראל חשוד שכך מדברת עניין ההלכה ההיא למעלה וישראל חשוד אינו ירא כל כך כמו הגוי, שסובר שיאמינוהו, אבל בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ג) משמע שבגוי מדבר (תו' שם). עוד אמר לנו מורי כי רבינו יצחק היה שותה מיין הבא בחביות שלנו ביד גוים ושולים כפולים רק בביתו היה מחמיר על זה. ופעם אחת לא היה לו יין ושלח לאלצוד"א [נ"א לאליבורא] ושמע שלא היו נזהרים יפה מניגוב ואע"פ כן שתה ממנו כל ימות הקיץ מפני שלא היה בריא ואחר כך צוה להכשיר את החבי[ו]ת. ונכון הדבר לסתום פי החבית בנעורת או בשום דבר ולתת עור על הסתימה קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציין על העור וחציין על דופני החבית שאם יגביה הגוי העור לא ידע ליישבו כבתחילה ועוד יתן חשוק אחד שקורין צירקוליי"ה בלעז סביב השולים במקום שמתחברין אל דופני החבית ולקבעו במסמרות מפני הנעורת התחובה שם סביב שלא יוציאם הגוי להוציא היין דרך שם ולתוחבה אחר כך אל מקומו הראשון ולכל הברזות לחותכן ולקבוע עליהן עור במסמרות או לקבוע עליהן נסרין במסמרות לכסות כל השולים והברזות (סה"ת סי' קפ"ד) וצריך שישלח הישראל כתבו מזה וגם יודיע לגוי היאך חתמו ובאיזה עניין (ע"פ סה"ת שם). יש מחמירין לאסור אפילו על ידי חותם על המגופה ועל הברזות ואפילו בהכרת חותם פן ינעוץ הגוי מסמר או חודו של סכין בין הנסרים ויוציא מעט יין והתלמוד שמתיר (ס"ט ב') זהו בחביותיהן שהיו של חרס שאין לחוש לכך (סה"ת שם) ואין להחמיר כל כך לחוש לזה (שם תד"ה מאי), ויש מקילין להתיר בחותם אחד בלא הכרת חותם וגם אין שולחין לחביריהן היאך עשוי וכשהמעשה בא בדיעבד אין לנו ראיה ברורה לאסור (ל"א ב' תד"ה השולח).
<h2>דף ע.</h2>
סיפר לנו מורי רבינו יהודה שמעשה היה והלכו היהודים מישוב אחד למניין ביום הכיפורים והניחה יהודית אחת מפתח המרתף ביד שכינתה גויה או ביד שפחתה, אין זכור אני איזו, והתיר רבינו יעקב מפני שאומרת הגויה דיהודאי לא מנטרי שבתא כדאיתא בפרק בתרא דע"ז (ע' א'). אמרינן בירושלמי (פ"ה ה"ה) מעשה שהפליגו קר[ו]נות של בית רבי הטעונות יין ארבעה מילין בין טבריא לציפורי והתיר(ו) [ר'] את היין מפני שיש בדרך כוכין ואטדים וסוברין שהן בני אדם ויראין ליגע ביין.
<h2>דף עב:</h2>
פסק רבינו שלמה (ד"ה קטופי) בפרק אחרון (ע"ז ע"ב ב') דנצוק חיבור, ובשם רבינו יעקב (תד"ה אמר) קבלנו דנצוק אינו חיבור שהרי רב נחמן ורב ששת ורבי חייא לכאורה סוברין אינו חיבור ודוחין כל ראיות רב הונא שאומר חיבור וכן גבי גישתא (שם) אמר ליה רב פפא לרבא שמע מינה נצוק חיבור אמר ליה [רבא] לא וכו' ועוד דרבה בר רב הונא (שם ע"ג א') אשתי בקנישקנים הוא כלי מוקף קנים מתוכו וכשמוצצין אחד מן הקנים מתמלאין כל הקנים ויכולין כמה בני אדם לשתות ביחד זה בקנה זה וזה בקנה זה ומותר ישראל וגוי לשתות יחד כשקדם ופסק ישראל מלשתות (רש"י), אבל קדם גוי ופסק אסור שחוזר היין שנוגע בו הגוי ונתערב באחר, דאי לאו דשמיע מאביו דהדר ביה לא היה חולק על ישיבתו של אביו ורבו, וכן משמע בפרק רבי ישמעאל (נ"ו ב' ובתו') שמדקדק על דברי רב הונא שמע מינה נצוק חיבור ואין אומר אין הכי נמי דרב הונא לטעמיה דאמר נצוק חיבור אלמא משמע דפשיטא ליה דהדר ביה.
אם שפך גוי יין מכלי אל כלי בכוונה וגם היה יודע שהוא יין מה שנפל לחוץ אסור אף בהנאה כעובדא דרבי יוחנן בן ארזא דחד אסר אפילו בהנאה לפי שהגוי היה יודע שהוא יין ומוקמינן לה באוריק אורוקי, וכן אמר רב פפא (ע"ז ס' א') גוי אדנא של יין וישראל אכובא ריקנית ושפך גוי הדנא בתוך הכובא חמרא אסור אפילו בהנאה כדפרישית, אבל מה שנשאר בכלי שלא עירה עדיין מותר אפילו בשתייה למאן דאמר (שם ע"ב ב') נצוק אינו חיבור, ולמאן דאמר נצוק חיבור מותר אי מקטף אקטופי כדאמר (שם) גבי מערה חבית של יין כשר לבור של יין נסך קילוח שמחבית לבור אסור ומה שבחבית מותר באיקטף, ולדברי האומר דנצוק אינו חבור מוקי לה בגוי המערה דמה דלבראי גזור רבנן שיצא על ידי כחו ומה דלגואי לא גזור [ומה שנפל לחוץ דאמרן דאסור היינו דווקא כי עירה גוי לבדו אבל סייע לו ישראל לערות מותר הכל] (ע"פ סימני סה"ת קע"ו).
גוי שנגע ביין ונתכוון ליגע וגם היה יודע שהוא יין אף על פי שלא נתכוון לנסך אסור בהנאה, כי ההוא גוי דשיכשך בידיה בדוולא להראות שהוא יין ואסרו שמואל ורבי יוחנן בהנאה (ע"ז נ"ז ב'), וגם ראייה מאגרדמים גוי שקדח במינקת והעלה (שם נ"ח א') שמצץ בפיו דרך קנה ואסרו בהנאה (סימני סה"ת קע"א). אם נגע גוי בידו ליין שלא נתכוין אפילו ליגע כגון שהלכה ידו על היין בלא ידיעתו אסור בשתייה ומותר בהנאה, כי ההוא דסליק לדיקלא בהדי דנחית נגע בחמרא שלא בכוונה ושרי רב לזבוני לגוים (שם נ"ז א') ולא גרסינן התם נגע ברישא דלוליבא (סימני סה"ת קע"ב), ועוד יש ראיה [להביא] להתיר בהנאה אפילו כי נגע בידו בלא כוונת מגע מהא דתניא (שם) מדדו ביד ימכר, ואפילו לרבי נתן דאמר אסור בהנאה זהו מפני שמתכוין ליגע ביין וגזר טרוד למדוד אטו מתכוין ליגע בלא טירדא (סימני סה"ת שם ע"ש). נגע גוי בידו ביין וסבור שהוא משקה אחר כמו כן מותר בהנאה ואסור בשתייה כדתניא התם (נ"ח א') גוי שהושיט ידו לחבית של יין וכסבור שהוא של שמן זה היה מעשה ואמרו ימכר, וכל שכן היכא דלא נתכוון ליגע שמותר בהנאה (סימני סה"ת קע"ג). נגע גוי ביין בקנה או בדבר אחר שאינו ידו אם יודע שהוא יין ונתכוין ליגע אסור בהנאה אף על פי שלא נתכוין לנסך, ואם טרוד בדבר אחר כגון למדוד וכיוצא בזה תנן (שם ס' ב') מדדו בקנה ימכר ואין הלכה כרבי שמעון דשרי בשתייה, ואם לא נתכוון כלל ליגע ביין כמו כן אסור בשתייה לפי מה דגרסי (שם נ"ז א') ברישא דלוליבא שלא בכוונה ושרייה רב לזבוני לגוים אבל לשתות אוסר, וכן מקשה שם (נ"ח ב') והא קא נגע בנטלא פירוש שתחב הנטלא בתוך היין שבדוולא ואסור אע"פ שהיה (שהוא) סבור שהוא שכר (סימני סה"ת קע"ד), ולגירסא זו צריך לחלק בין זה לזורק חבית לבור בחמתו (ס' ב') דשאני התם שאינו אוחזה בידו ואינו קל להזיז יין שבבור ולכך מותר (עי' סה"ת שם), ולפירוש רבינו יעקב (תד"ה ה"ג) והגאונים דלא גרסינן ברישא דלוליבא אלא בידו היה ולכך אסרו בשתייה אבל אם בדבר אחר נגע היה מותר אף בשתייה כיון שלא נתכוין כלל ליגע ליין כמו זרק חבית לבור בחמתו מותר אף בשתייה אף על גב דאזיל מיניה ומיניה (סימני סה"ת שם), ומה שמקשה שם (נ"ח ב') והא קא נגע בנטלא לא גרסינן ברוב ספרים בנטלא ומי שגורסו כך הפירוש, והא קא נגע ביין כששואב בנטלא מתוך כובא והוה ליה מגעו שלא בכוונה שהוא סובר שהוא שכר ואסור (תו' שם). אם שפך גוי יין מכלי אל כלי אם היה סבור שהוא שכר או משקה אחר מותר אף בשתייה כעובדא דר' יוחנן בן ארזא (שם נ"ח א') דאתא גוי ואוריק אורוקי ושרא אף בשתייה מפני שהיה סבור הגוי שהוא שכר, והוא הדין אם נושא גוי יין בגיגית מליאה יין במוט ובלכתו נפל מן היין לחוץ שלא בכוונתו מותר אף בשתייה [ו]אפילו מה שנפל וכן פירש רבינו שמואל בפרק בתרא (ע"ז ע"ב ב' תד"ה כחו) (סימני סה"ת קע"ה).
ישראל שבא לערות כלי גדול מלא יין אל כלי אחר אסור לומר לגוי לבא לסייעו כדאמר רב[א] לשפוכאי לא לסייעי גוים בהדייכו דילמא מישתליתו וסמכיתו עליה, אמנם אם סייע גוי עם ישראל כשר היין (סימני סה"ת קע"ז). ואמר רב פפא (שם ס' א') גוי אכובא ריקנית וישראל אדנא וישראל מוריק היין מותר, ואם הגוי מצדד הכובא אסור דילמא נגע כך פירש רבינו שלמה, והרב רבי יצחק ברבי מאיר פירש (תד"ה ואי ע"ש) דאסור מפני שמצדד הכובא בשעה שהיין מקלח לתוכה הוה ליה כנוגע בקנה.
גוי שתחב אצבע בתוך נקב חבית של יין שהיין יוצא דרך שם הכל אסור בהנאה או תחב שם ברזא לסתום, כמו חבית של תרומה שנקבה בין מפיה בין משוליה ונגע בה טבול יום דהכל טמאים (טבו"י פ"ב מ"ז). וכן אם נענע הברזא שהיה (שהיא) כבר בתוך [ה]נקב של יין הכל אסור (ע"פ ע"ז נ"ט ב' תד"ה ה"ג) בהנאה. ואם הניח ידו על הנקב שלא יזוב אבל לא נכנס בתוך החלל מעשה היה ואמר רב פפא (שם ס' א') לחד לישנא דעד ברזא חמרא אסור, ופירש רבינו שלמה (ד"ה ואידך וע"ש) ורבינו משה (מאכ"א פי"ב הל' י' ובכס"מ) דעד ברזא אסור חמרא בהנאה משם ולמטה מותר בשתיה, ודבר נפלא הוא זה שיין ישכב זה על זה וחציו יהא אסור אף בהנאה וחציו יהא מותר אף בשתיה, אלא נפרש דעד ברזא אסור בהנאה ומשם ולמטה מותר בהנאה אבל אסור בשתייה (נ"ט ב' תד"ה אמר), פסקו רבינו חננאל ורבינו שלמה שאין הלכה כרב פפא שהרי העמידה רב יימר כתנאי ודברי רב פפא כיחידאה אלא הכל אסור בהנאה, וגם רבינו יעקב פסק שאין הלכה כרב פפא שהרי רבא חולק עליו בפרק אחרון (ע"ב ב') גבי ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא פירוש ב' קנים חלולין וחתוכין בשיפוע ומדבקין ראשיהם מלמעלה ושני ראשין פונים מלמטה כזה... ומניחים אחד מן הראשין בחבית המלאה עד שמגיע לשוליה וראש הקנה השני נותן בפיו ומוצץ מעט עד שעולה היין ושומטו מפיו ומניח חבית ריקנית כנגד הקילוח והיין עולה כולו מחבית לחבית (רש"י) והניח הגוי ידו עליו ומנעו מלצאת ואסר רבא כל היין, אעפ"י שלא היתה הגישתא מגעת עד שולי החבית כך פירש רבינו תם, א"ל רב פפא ש"מ נצוק חיבור א"ל לא שאני הכא דכולי חמרא בתר גישתא גריר ומפרש שם (נ"ט ב' תד"ה אמר וע"ש) רבינו יעקב שהגישתא לא היתה מגעת לשולי החבית ורבא אסר כל היין אפילו מה שתחת הגישתא כיון שכל היין מתנענע תחילה לצאת ובהנחת ידו שם הרי נינוח הכל וחשוב כאילו נגע בכולו, הרי שרבא חולק על רב פפא והלכה כמותו (עי' סה"ת קפ"א—ב').
<h2>דף עד:</h2>
והגת של גוי שדרך בה אם אינה זפותה של עץ ושל אבן ינגב. ואם זפותה צריך קילוף זפת (ע"ד ב'), ודין זה באבן כשדרך בה ובשל עץ אף בלא דרך בה (ע"פ רש"י ד"ה מתני'), ואם הגת של חרס דרש רבא (שם) נעוה ארתחו, פירוש הגת הרתיחו ברותחים, תרגומו של גת הוא נעוה ואם (היה) [היא] זפותה תנן (שם) של חרס אף על פי שקלף את הזפת הרי זו אסור[ה] אלא מיישנה או מערה או מחזירה לאור עד שיתרפה הזפת, ואם הגת של ישראל ודרך בה תחילה ואחר כך נגע גוי ביין שבגת או אפילו דרך בה אין צריך רק הדחה ואם זפותה צריכה קלוף זפת (עי' תד"ה הגת). גת ומחץ ומשפך משפט אחד להן כמו שמצינו דרבנן אסרי שם כשהן של חרש אף בניגוב ומשוים אותם, והוא הדין כלי המדה כגון המוריא וההין שמשפט אחד להם ובשל עץ ובשל אבן ינגבן ואם זפותין יקלוף הזפת, וגת שיש בה נעורת של פשתן או בלאי בגדים בין נסר לנסר כמו שרגילות לדבקן יחד [או] אפילו אינה זפותה אין די בנגוב (ע"פ סה"ת סי' קס"ב וסימנים). גיגיות גדולות אם רגילות לדרוך בהן ודרך בהן גוי תחילה יש להן דין גת להצריך ניגוב, כי אין לומר כי בגת דוקא צריך ניגוב כשנכנס בה היין בדוחק וכובד הקורה, אין לומר כן שהרי בגיתות שלהן לא היו דורכין כי אם ברגל ולא היה בהן קורה כי אם בבית הבד כדאמרינן שם (נ"ו ב') מהו לדרוך עם הנכרי בגת ומקשה והא קמנסך ברגל ואפילו הכי מצריך ניגוב והוא הדין בגיגיות גדולות (סימני סה"ת קס"ג). ודין ניגוב מים ואפר ארבעה פעמים ואם יש בהם ליחלוחית מקדים האפר למים ואם הם יבשין צריך להקדים המים (ע"פ לשון רמב"ם מאכ"א פי"א הל' כ' ע"ש ובכס"מ) כדאיתא בפרק בתרא דעבודה זרה (ע"ה א') ולפירוש רבינו שלמה (ד"ה תלת) מים נחשבין אחד ואפר אחד ואין צריך לכל היותר כי אם שני פעמים מים ואפר. אותן גיגיות גדולות או גיתות שלא דרך בהן גוי מאשתקד צריכות ניגוב או (שהיו) [שיהיה] שנים עשר חדש מסוף ימי הבציר דאשתקד עד האידנא, [ואין להקל על מה שאמר רשב"ג מגת לגת זה אפילו הוי מסוף גת לתחלת גת, ופעמים שימי הבציר היו אישתקד חודש אחד עד תחלת גת של עכשיו] (ע"פ סה"ת סי' קס"ה וסימנים ע"ש).
מתוך ההלכות שבפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ג א') למדנו דין נודות הגוים וקנקניהם שאם הם חדשים זפותים אסורין [ו]פירש רבינו משה (מאכ"א פי"א הל' י"ז ט"ו ע"ש ובכס"מ ולח"מ) שהתירן בהדחה בלבד, ואם הן ישנים זפותים מיישנן שנים עשר חדש או יחזירם לאור עד שיתרפה זפת שעליהן או יתן לתוכן מים שלשה ימים ומערה ומחליף מים אחרים כל מעת לעת, וישנים שאינם זפותים כמו כן מיישנן או מערן, שאין לחשוב אין מכניסו לקיום אלא כגון כוסות (ל"ג ב') או משפך (ע"ד ב') וכיוצא בהן [וכן גם פירש רבינו משה (שם הל' י"ז). מותר לקנות [קוש ויוסט] מן הגוים אם נראה לו לישראל שהן חדשות ולא נתן בהן הגוי יין מעולם, ואותן של ישראל ויש בהן יין משקה טופח ונגע בהן הגוי אסורין אם לא בעירוי או בהגעלה דומיא דנודות דאין מכניסין לקיום ובעי עירוי מיהו אם יש הפסד גדול כגון שמשך הרבה יין אין לאסור אם שכשכו המים תחילה או (שכשוך) [יבשין היו] כשמשך בהן יין דשמא נודות דווקא שהן מעור ובלעי טובא ובעי עירוי (סימני סה"ת קס"א)]. כתוב בספר התרומה (שם) שנודות וקנקנים של ישראל הזפותין ויש בהן יין ומשקה טופח עליהם ונגע בהן גוי צריכין לכתחילה עירוי או הגעלה ולא סגי בהדחה שפעמים שנשר הזפת ממקומו ויש בהן מקומות מליאות יין כמו מעצרתא דבי רב (ע"ז ע"ד ב') דפלי פלויי ומלי חמרא תותיה ואמר לא סגי בניגוב. אמנם אף בדיעבד קשה בעיני להתיר שהרי אומר שם (ל"ג א') לא שנא נודות ולא שנא קנקנים ולא שנא דידן ולא שנא דידהו במסקנא מיישנן או מערן או יחזירם לאור עד שיתרפה הזפת שעליהן. ומורי רבינו יהודה פירש בשם ר"ת (ל"ב ב' תד"ה כך) שנראה לו גירס(א)[ת] התוספתא (פ"ה ה"ד) שמחלק[ת] בין נודות לקנקנים, וזו היא הגירסא בקוצר ופירושה, נודות הגוים גרודין מותרין חדשים זפותין אסורין, ופירוש גרודין שאין בהם זפת מותרין אפילו ישנים דכיון דאין מכניסין לקיום משכשכה במים ומותרין, ואפילו היה בהן זפת אלא שנקלף, דיין בשכשוך סגי כדמוכח בפרק אחרון (ע"ד ב') גבי הא דמקשה מההוא דאף על פי שקלף את הזפת אסורה לההיא דגת ומחץ שאינן זפותין, חדשים זפותין אסורין פירוש חדשים, שדומה לחדשים שלא היה בהן יין מעולם אף על פי כן אסורין שמאחר שהן זפותין אין ניכר בהן כל כך, ואעפ"י שאין מכניסן לקיום צריכין עירוי מפני שזפת בולע אפילו בפעם אחת, ולא משום יין הנתון בשעת זפיתה דהא איכא למ"ד (ל"ג א') דהוי כזורק מים לטיט, תניא אחר כך קנקנים של גוים חדשים מותרין ישנים [ו]זפותין אסורין, פירוש חדשים מותרין דודאי לא היה שם יין מעולם שמאחר שאינן זפותין היה ניכר מיד, וישנים או זפותין אסורין, פירוש אפילו פעם אחת נקראין ישנים, או זפותין אפילו נראין חדשים אסורין מפני שאין ניכר כל כך אם שמו בהן יין (ע"כ בתו'), לפי שיטה זו סובר שנודות אין מכניסין לקיום אבל קנקנים מכניסין לקיום אמנם אמרינן בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ד) קנקני הגוים חדשים מותרין אף על פי שהן זפותין וישנים אסורין אף על פי שאינם זפותין, ור"ת (סוף תו' שם) התיר לסוף ימיו בוט"ש וקאנ"ש שלנו אע"פ שזפותים, וחושבן אין מכניסן לקיום, ואמר כי מנהג קדמון הוא להתירם בשכשוך לפי שיש בהן תרתי לטיבותא חדא שהן של עץ ואין נבלע בהן היין כל כך על ידי זפיתה ועוד שאין תדירות כל כך ביין ולא דמי לכלי הגת שהן של עץ הזפותין שאסורין שהם תדירות מאד (מיין) [ביין].
שולח אדם חביותיו ריקניות כדי לתקנן בבית הגוי ושוהין שם יום או יומים ואין צריכין חותם שבכלים גדולים כאלו אין רגילות שישתמש בהם גוי לשעה, והא דאמרינן בסוף ע"ז רבה כי הוה משדר חביותיו להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו (אברזונייהי) [אברצייהו] קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפילו שעה אחת גזרו ביה רבנן, פירוש סחיף להו כו' נותנם בדיסקיא פיה למטה וחותם פי השק כלפי שוליהם משום חותם בתוך חותם, זהו להם דווקא מפני שהיו חביותיהם של חרס קטנות (ע"פ תד"ה רבא וסה"ת סי' קפ"ה).
<h2>דף עה.</h2>
מסקינן בפרק אחרון דעבודה זרה (ע"ה א') לעניין יין נסך, כלי הגת שדרך בהן הנכרי הדפים והעדשין והלולבין מדיחן העקלין של נצרין, פירש בערוך (ערך נצר) שוטים כמו (ישעי' י"א א') ונצר משרשיו יפרה, ופירוש עדשים גלגל כעדשה של טיט ומכבידו על הדפין של ענבים, אבל גת עצמה צריכה ניגוב כן פר"ת (נדה ס"ה א' תד"ה הדפין), אבל לפי התוספתא (ע"ז פ"ט ה"ג) שגורס מנגבן יכול להיות כפרש"י (ע"ז שם ד"ה והעדשים) שפירש עדשים גת עצמו. ושל בצבוץ פירוש (רש"י) קנבוס, מנגבן, של שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש רבי יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זתים או מניחן תחת (ה)צנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות ואחר כך יותרו (ע"פ רמב"ם מאכ"א פי"א הל' כ"ד). שק שמשמרין בו יין של צמר מנגבה [ו]של שער מדיחה של שש מיישנה שנים עשר חדש ואם יש בו קשרים מתירו וכן הסלים והכפיפות שדורכין בהם אם היו תפורין בחבלים מנגבן ואם תפורין בפשתן מיישנם שנים עשר חדש ואם יש בהן קשרים מתירן כדמסיק בפרק בתרא דעבודה זרה (שם).
<h2>דף עה:</h2>
בפרשת כלי מדין אמרה תורה (במדבר ל"א כ"ג) שבכל כלי מתכות כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים, המקרא הזה אינו מדבר בטהרתן מידי טומאה שאין לך טומאה שעולה על ידי האש אלא על ידי טבילה בנהר או במי מקוה, ומשמעות המקרא שמדבר בכלי סעודה שכל דבר שתשמישו באש כגון השפודין והאסכלאות תעבירו באש ומפרש במסכת עבודה זרה בסופה (ע"ו א') מלבנן באש עד (שתסיר) [שתשיר] קליפתן, ואח"כ אמר הכתוב וטהר כלומר הוסיף להם טהרה אחרת והוא להטבילן במים אחר הליבון (עי' רמב"ם מאכ"א פי"ז הל' ה' וכס"מ), ובכמה מים פירש הכתוב אך במי נדה יתחטא כלומר במים שהנדה טובלת בהן והם ארבעים סאה, וכל אשר לא יבא באש כלומר שאין עיקר תשמישו על ידי האש לבדו אלא על ידי חמין כגון הקדירות והיורות תעבירו במים (ע"פ ספרי) כלומר מגעילן במים רותחין ואחר כך מטבילן כמו שפירש הכתוב לעניין הליבון. וכן פירש רבינו שמואל דדווקא מגעילן תחילה ואחר כך מטבילן [כ]לשון הברייתא אבל הטביל ואחר כך הגעיל הוי כטובל ושרץ בידו, ואין נראה לרבינו יצחק שהרי אפילו כלים חדשים צריכין טבילה ואם כן אין הטבילה בשביל הטומאה (תד"ה מגעילן). אמר רב נחמן אפילו כלים חדשים צריכין טבילה דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו ואפילו הכי בעי טבילה. וכתב מורי דספרי תניא (ספרי זוטא) המטביל סכין צריך להעביר חלודה, וטעמא אמר רבינו יצחק משום חציצה ובמקפיד עליה.
אמר רבה בר אבוה לא שנו שכלי מתכות צריכין טבילה אלא בלקוחין וכמעשה [שהיה ב]מדין אבל שאולין אין צריכין טבילה ושאלו בני הישיבה מה נאמר בממושכנים, והשיב מר בר רב אשי כי מעשה היה ומשכן גוי כוס של כסף לרב אשי אבי והלך אבי והטבילו ושתה בו אבל איני יודע אם הטבילו מפני שסובר ממושכנין כלקוחין או מפני שראה שאין בדעת הגוי לפדותו עוד, והרי לא נפשטה שאלה זו ופסק רבינו משה (מאכ"א פי"ז הל' ו') להקל ומקצת רבותינו שבצרפת כמו כן, ויש מטבילין אותן בלא ברכה (תד"ה אי).
ואמר רב אשי (ע"ז ע"ה ב') שכלי זכוכית הואיל וכשנשתברו יש להם תקנה הם ככלי מתכות וצריכין טבילה, וכן במסקנא שכלי חרס השועין באבר צריכין טבילה. כלי מתכות של סעודה אמורים בפרשה אבל כלי עץ כלי אבנים אין טעונים טבילה אלא אם כן נשתמשו בהן גוים בצונן [ו]מדיחן ואם בחמין מגעילן. וכלי חרס שנשתמש[ו] בו גוים בחמין אין להם תקנה שהרי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם (ע"ז ל"ד א') שנאמר (ויקרא ו' כ"א) (וכל) [ו]כלי חרס אשר תבושל בו ישבר.
אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא בלבד שהקדרה שבשל בה הגוי היום בשר נבלה צריך הגעלה עם הטבילה אבל שאינה בת יומא אינה צריכה הגעלה שכבר נפגם טעם השומן שבקדירה ונותן טעם לפגם מותר, ואינה צריכה אלא טבילה בלבד כמו הלוקח כלי מתכות חדשים שמטבילן ומותרין.
<h2>דף עו.</h2>
אע"פ שלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אסרו חכמים קדירה שאינה בת יומא אטו בת יומא, בד"א לכתחילה אבל בדיעבד התבשיל שנתבשל בה מותר מפני שנותן טעם לפגם.
